מתקפת הזומביות

דמיינו ארון קבורה מיניאטורי ממנו יוצאת דמות בעלת מוח חשוף ורגליים מתפרקות. התיאור הזה, הנשמע לקוח מעולם סרטי האימה, מתאר למעשה את הזומביס פוראבר (Zombaes Forever)- ליין בובות האספנות החדש של חברת ספין-מאסטר, הנושק לעולם בובות האופנה ומאופיין בצבעוניות רבה, במראה חמוד והמון סטייל והומור. המתח והדואליות בין הנושא המורבידי והאפל לבין האפיון החמוד וסטייליסטי הוא מה שמעניק לסדרה את אופיה הייחודי בעולם הבובות הקטנות וצעצועי האספנות.

ספין מאסטר

סדרת הבובות, המגיעות כאמור בארונות קבורה, מאופיינת בהמון פרטים וניואנסים הלקוחים מעולם הזומבים והאימה ומתורגמים בצורה חכמה ומלאת סטייל לעולם בובות האספנות. גולגלות, צלקות, עצמות חשופות, כולם מופיעים על הבובות בעלות העיניים הגדולות והריסים המטופחים כאלמנטים סטייליסטיים ואופנתיים באופן שמותח את הגבול בין היפה והחמוד לבין המצמרר והמפחיד. כך למשל אחד המאפיינים של הסדרה הלקוח מעולם הסטיילינג- היכולת להחליף בין התסרוקות והרגליים של הבובות כדי ליצור מראה שונה, קורץ לעולם האימה כאשר ההחלפה של התסרוקות חושפת תחת הקרקפת מוח ורוד, פרחוני ומנצנץ, ואילו החלפת הרגליים מבוססת על מחבר דמוי עצם, היוצר לאקט הסטייליסטי קונוטציה של איברים קטועים.

ונסה ווילסון (Vanessa Wilson) היא הממציאה והמעצבת של הסדרה והיא מספרת על התפתחות הרעיון ועל האופי הייחודי של הסדרה הנובע במידה רבה מאופייה יוצא הדופן ומטעמה האישי.

גולגלות, צלקות, עצמות חשופות, כולם מופיעים על הבובות בעלות העיניים הגדולות והריסים המטופחים כאלמנטים סטייליסטיים ואופנתיים באופן שמותח את הגבול בין היפה והחמוד לבין המצמרר והמפחיד.

ונסה גדלה בנובה סקוטיה השוכנת בחופה המזרחי של קנדה. היא למדה עיצוב גרפי והרקע המקצועי שלה הוא באיור ובפיסול. השאיפה שלה לעבוד עם חברות צעצועים החלה עוד במהלך הלימודים.

"ידעתי שאני רוצה לעשות משהו יותר כיפי וצבעוני - משהו שתואם את מי שאני כאדם. אף פעם לא יכולתי לראות את עצמי עובדת בסוכנות פרסום או משהו כזה. החלטתי שאם אי פעם תהיה לי ההזדמנות אעבוד בעיצוב גרפי עבור חברת צעצועים."

לאחר הלימודים ונסה אכן השתלבה בתעשיית הצעצועים כמעצבת גרפית עבור חברת אורב פקטורי בהליפקס. אורב פקטורי היא חברה המתמחה בעיקר בצעצועי יצירה ולמרות שונסה עבדה על תקן של מעצבת גרפית, במספר מקרים הזדמן לה להביא לידי ביטוי את הרקע שלה בפיסול ולהיות מעורבת גם בעיצוב של אובייקטים תלת מימדיים.

כמו הרבה אנשים בתעשיית הצעצועים ובתחומי יצירה נוספים עבור ילדים, גם ונסה מעריכה את הייחודיות בעבודה מסוג זה וקושרת בין אופיים של הילדים, צרכני הקצה של התעשייה, לבין האופי המתבקש ממי שעובד בתעשייה וכן אופי העבודה עצמה.

"זו עבודה שבה לא ממש צריך להתבגר, אני מרגישה שביום יום יוצא לי להשתטות או לעסוק בדברים מוזרים וזה עובד כי ילדים.ות אוהבים.ות ומעריכים.ות גם דברים שנחשבים כשטויות או כמוזרים… שלא לדבר על כמה זה מרגיש קסום לשחק תפקיד בילדות של מישהו - אם יתמזל מזלך אולי תזכי ליצור את הצעצוע שהם יגדלו לזכור כמועדף עליהם."

יפה, חמוד, אופנתי, מוזר ומורבידי.

ואכן, האופי הייחודי של הזומביס הנע בין האופנתי והאסתטי לבין המורבידי והמוזר מתבהר כאשר ונסה מספרת על זכרונות הילדות שלה ועל הטעם האישי שלה בצעצועים. לדבריה, היא מעולם לא היתה ילדה קלאסית ששיחקה בבובות. צעצוע אספנות שכן זכור לה מהילדות הוא "Littlest Pet Shop", סט משחק העוסק בעיקר בחיות מחמד מיניאטוריות, ומנגד, היא אהבה מאד לקרוא ספרים וסיפורים מפחידים לילדים. השילוב בין האספנות והחמידות לבין הסיפורים המפחידים בהחלט מורגש בסדרה.

מבחינת ונסה הזומביס הן צעצוע שיכל להתאים לה כילדה, היא מתארת את הסדרה כבובות "מספיק יפות ואופנתיות בכדי שרוב הילדות יכולות לאהוב אותן ולהתחבר אליהן, אך גם מספיק מוזרות כדי לפנות לילדות בעלות טעם יצירתי יותר".

מלבד זכרונות הילדות, האופי הייחודי של ונסה, טעמה האישי כיום והרקע המקצועי שלה כמאיירת וכפסלת באים לידי ביטוי בסדרה הן ברמה הסיפורית והן באפיון הדמויות ובמאפיינים אסתטיים ייחודיים.

"האופי של הפסלים שלי תמיד מתח את הגבול שבין חמוד למצמרר. זה משהו שאנשים תמיד היו מציקים לי לגביו אבל לא היה לי אכפת. אני אוהבת את השילוב של חמוד ומצמרר, או יפה וקצת חריג. בנוסף, עיניים של דמויות זה דבר שתמיד העסיק אותי. בעבודה האחרונה שלי, בה ביליתי שעות בציור נסיכות, פיות ועוד דברים "של בנות", הייתי אובססיבית לתת לכל דבר ריסים ארוכים ויפים!"

ואכן, בהצצה הנדירה לסקיצות ולמודלים מתוך התהליך ניתן לראות בבירור כיצד יכולות האיור והפיסול של ונסה באות לידי ביטוי בעיצוב ובאפיון הדמויות באופן הבא לידי ביטוי באופי הייחודי הכללי של התוצר הסופי.

כמה מהסקיצות המקוריות לסדרה | ונסה ווילסון

מודלים מוקדמים | ונסה ווילסון

האופי של הפסלים שלי תמיד מתח את הגבול שבין חמוד למצמרר. זה משהו שאנשים תמיד היו מציקים לי לגביו אבל לא היה לי אכפת. אני אוהבת את השילוב של חמוד ומצמרר, או יפה וקצת חריג.

מתיחת הגבול שבין החמוד למצמרר מלווה את ונסה גם בחיי היום יום, כביטוי לטעמה האישי, לונסה יש אוסף מקסים של ציורים, ספרים, חפצי נוי וצעצועים שמבטאים יחדיו את טעמה הייחודי.

התבוננות באוסף הפרטי היא כמו הצצה לתוך מוחה היצירתי והיא שופכת אור על מקורות ההשראה שלה ועל השילובים הייחודיים הבאים לידי ביטוי בסדרה.

"הרבה מההשראה שלי מגיעה מהחפצים שאני אוספת. תמיד אהבתי צעצועים, פריטי וינטג' קיטשיים שובבים ודברים מפחידים. אז המדפים שלי הם למעשה שילוב של כל התכונות האלה. אני אוספת הדפסי ילדים עצובים וינטג' ויש לי הרבה אמנות כיפית וצבעונית על הקירות שלי. אני חושבת שכקריאייטיב חשוב לשמור סביבך דברים שמזינים את הנשמה שלך - אני אוהבת להסתכל על הדברים שלי ואני חושבת שהחפצים שמקיפים אותי מוצאים דרך להסתנן לתוך הראש שלי ונותנים לי השראה."

לשאלה בנוגע לאמן מעורר השראה ונסה בחרה לציין את מארק ריידן. "היצירות שלו רכות וחמודות אבל גם מפחידות ויוצרות תחושת אי נוחות."

צילומים מתוך האוסף הפרטי של המעצבת | ונסה ווילסון

כמו במקרים של הרבה פרויקטים מיוחדים מהשנים האחרונות, גם ונסה קושרת בין מגפת הקורונה והסגרים לבין הפרויקט. למעשה, היא מספרת שבסגרים הארוכים והקשים בטורונטו, כאשר היא היתה מנותקת לחלוטין מהמשפחה ומהחברים היא החליטה שהיא חייבת ליצור לעצמה עניין ולמצוא משהו שילהיב אותה.

היא הוציאה מהמגירה רעיון ישן שכבר יצא לה להשתעשע בו, בובות אופנה מורבידיות או זומביות. מהר מאד הפרויקט השתלט עליה והפך להיות הדבר המלהיב שהיא מצפה לעבוד עליו בסוף כל יום.

לאחר מספר חודשים של תכנון ודיוק הרעיון, היא הציגה אותו לצוות קטן בחברה וקיבלה להפתעתה פידבק חיובי מאד שהחל להניע את העניינים. הפרויקט נכנס לתהליך פיתוח מהיר מאד והחל לרקום עור וגידים (תרתי משמע).

כמו בהרבה פרויקטי פיתוח, כמה מהמאפייניים הייחודיים והאייקוניים של הפרויקט התווספו לו בשלבי הפיתוח המהירים האחרונים, כמו למשל המוח החשוף של הבובות תחת הפאות שלהן ועצם הרגל שמתגלה עם החלפת הרגליים בין הדמויות.

עם התקדמות הפיתוח, ככל שהדברים נהיו אמיתיים יותר החלו לצוץ גם חששות בחברה סביב התמה הסיפורית. הפרויקט לא רק שונה, יש בו גם פן אפל, מורבידי, הוא נוגע בתחום שבעולם הצעצועים הסטנדרטי נחשב לבעייתי ואפילו מסוכן.

ספינמאסטר

העיסוק במפחיד, במגעיל, ובטח שהעיסוק במוות, הם נושאים שנויים במחלוקת בעולם הצעצועים וביצירה עבור ילדים בכלל. באופן פרדוקסלי, נראה שהדרישה לנושאים הללו באה מצידם של הילדים.ות, שחלקם נמשכים למפחיד ולמוזר, בעוד המבוגרים מנסים למנוע מהם להחשף לתכנים כאלו.

כמי שהיתה ילדה שאהבה (ואוהבת עדיין) סיפורים וסרטים מפחידים, ונסה מודעת לדואליות הזו ולמשיכה של ילדים לצד האפל.

"אולי זה מרגש להתעסק בנושאים אפלים אבל באופן בטוח? יש משהו מרגש וכיפי ביכולת לפחד לרגע. ואולי זה פשוט סקרנות ביחס ללא מוכר, מבחינת ילדים נושאים מסוימים הם קצת טאבו, אז אולי חלק מהעניין הוא תחושת הייחודיות של להיות במגע עם משהו שרוב האנשים נמנעים ממנו."