"הָיֹה הָיָה אַרְנָב קְטִיפָה. בַּהַתְחָלָה הוּא הָיָה מַרְהִיב בְּיוֹתֵר. שָׁמֶן וְתַפּוּחַ, כְּפִי שֶׁאַרְנָב צָרִיךְ לִהְיוֹת."
כך נפתח הספר ארנב הקטיפה, או: איך צעצועים נעשים אמיתיים אשר נכתב בשנת 1922 על ידי מרג'רי ויליאמס (תרגום: מאירה פירון, הוצאת ידיעות אחרונות). בהמשך הספר, הארנב המרהיב והמושלם נשחק ומתבלה ולומד כי צעצועים "אמיתיים" הם צעצועים ישנים ובלויים, כפי שמסביר לו סוס הצעצוע:
"אֲמִתִּי זֶה לֹא מִמָּה אַתָּה עָשׂוּי.. אֶלָּא מַשֶּׁהוּ שֶׁקּוֹרֶה לְךָ. כְּשֶׁיֶּלֶד אוֹהֵב אוֹתְךָ הַרְבֵּה מְאֹד זְמַן... בְּדֶרֶךְ כְּלָל עַד שֶׁאַתָּה נַעֲשֶׂה אֲמִתִּי אַתָּה כְּבָר כִּמְעַט קֶרַח מֵרַב אַהֲבָה, וְהָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ נוֹפְלוֹת וְהַחִבּוּרִים שֶׁלְּךָ מִתְרוֹפְפִים וְאַתָּה מְרֻפָּט מְאֹד."
ואכן, עבור ילדים רבים יש את הצעצוע האחד הזה, ה"דובי" או הבובה המרופטים והבלויים שחשובים להם יותר מכל צעצוע חדש או משוכלל, אלו שהקשר איתם משמעותי הרבה מעבר לעצם המשחק בהם.
באירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, ילדים וילדות רבים נתלשו מבתיהם ומשיגרתם. רבים מהם הותירו מאחור את צעצועיהם האהובים. חשיבותם של צעצועים ומשחקים, החורגת הרבה מעבר למקובל לייחס להם, התגלתה במסגרת של פרויקטים עצומים של תרומות ושינוע צעצועים במענה לשלל צרכים עבור הילדים והילדות מהקהילות המפונות.
למול סדרי הגודל הגדולים של הפרויקטים והתרומות הרבות של צעצועים חדשים, קם לו פרויקט אחד, רגיש, קטן לכאורה, אינטימי וברזולוציה גבוהה ביותר, שמטרתו לתת מענה למה שכל הצעצועים החדשים בעולם לא יוכלו לעשות- למצוא עבור ילדות וילדים את הדובי האחד, הספציפי, המשומש והאהוב שנשאר מאחור, או לפחות את הדבר הכי קרוב אליו.

עבור ילדים רבים יש את הצעצוע האחד הזה, ה"דובי" או הבובה המרופטים והבלויים שחשובים להם יותר מכל צעצוע חדש או משוכלל, אלו שהקשר איתם משמעותי הרבה מעבר לעצם המשחק בהם.
את המיזם יזמה שירלי בל ברק, מרפאה בעיסוק המתמחה בעבודה עם ילדים ונוער, ושותפות עיקריות לו הן עירית אביר, אדריכלית, מעצבת ומאיירת ויונת ליס, אשת הוראה בעלת ניסיון עשיר בהוראה באמצעות משחקים. שלושתן קשורות לעולם הצעצועים מכיוונים שונים, ושלושתן בוגרות התוכנית להמצאת צעצועים בשנקר. לצידן פועל מערך שלם של מתנדבות ומתנדבים העוסקות במלאכת הזיהוי, החיפוש והאיתור של הצעצועים, החיבור בין הילדים והילדות המעוניינים לתת את הצעצועים לאלו אשר זקוקים להם וכן האיסוף והשינוע שמאפשרים את המפגש המיוחל עם הצעצועים.
הג'ירפה והשועל
הרעיון למיזם יוצא הדופן והחיבור בין השלוש, התחיל מתוך עשייה. בתחילת המלחמה פרסמה יונת בקבוצת הפייסבוק של התוכנית בקשה של אם, חברת קיבוץ ניר עוז, אשר חיפשה לבנותיה תחליפים לבובות האהובות שלהן שנשארו מאחור בפינוי. לבקשה צורפו תמונות שתי הבובות- שועל וג'ירפה. שירלי זיהתה כי יש ברשותה בובה זהה לבובת השועל, ועירית הפיצה את התמונות ומצאה את בובת הג'ירפה. בתוך כשעה נמצאו שתי הבובות ונציג מקיבוץ ניר עוז בא לאסוף אותן.
האירוע הנקודתי, ההתגייסות המהירה והערך הגבוה של הבובות עבור אותן שתי ילדות, גרמו לשירלי לזהות את הפוטנציאל הגדול, היא הבינה כי הן עלו על משהו משמעותי ויוצא דופן שיכול לעזור לילדים וילדות רבים. עוד באותו ערב הרימה את הכפפה וכתבה בקבוצת הוואטסאפ של התוכנית להמצאת צעצועים שהיא מתחילה במיזם למציאת דובים ובובות חלופיים עבור ילדים וילדות שהשאירו את הצעצועים היקרים לליבם מאחור. יונת ועירית הודיעו מיד כי הן מצטרפות, ומאז פועל ומתפתח המיזם יוצא הדופן "דובי מחפש חבר" שכבר נתן עד כה מענה למאות פניות.
לא מדובר בתרומה במובן הרגיל, אלא במתנה, משהו שניתן ממישהו ספציפי למישהו אחר באופן אישי. מסיבה זו, הילד או הילדה שנותנים את הצעצוע מתבקשים לכתוב ברכה אישית למי שמקבל אותו
עם פרסום המיזם ופתיחת עמוד הפייסבוק שלו החלו לזרום הפניות הרבות. הפניות מגיעות בצורה של צילום עם הדובי שנשאר מאחור, תמונה מגוגל ולפעמים רק תיאור מילולי כמו "צב מחייך עם שריון ירוק". עם המידע הראשוני שמגיע מתחיל לפעול מערך שלם של עשרות מתנדבים ושותפים העוסקים בחיפוש ומידענות ולעיתים כמעט בילוש. המידע זורם בקבוצות שונות בפייסבוק ובוואטסאפ, בניסיון למצוא צעצוע דומה ובעדיפות לא חדש לגמרי, כזה ששייך לילדה או לילד שמעוניינים לתת אותם במתנה לילד או ילדה אחרים להם הוא חסר. אנשים שולחים תמונות, שואלים בקבוצות, מגיעות המון הצעות, חלק דומות לצעצוע המבוקש וחלק פחות, לא בדיוק בגודל, לא בדיוק בצבע.. המטרה היא למצוא צעצוע דומה ככל שניתן לזה שנשאר מאחור. השלב הבא לאחר איתור הצעצוע ואישור מצד הילד, הילדה או ההורים, הוא איסוף הצעצוע מהמשפחה הנותנת, ושינועו ליעד. שירלי מדגישה כי לא מדובר בתרומה במובן הרגיל, אלא במתנה, משהו שניתן ממישהו ספציפי למישהו אחר באופן אישי. מסיבה זו, הילד או הילדה שנותנים את הצעצוע מתבקשים לכתוב ברכה אישית למי שמקבל אותו ומקבלים מטעם המיזם אות הוקרה ותודה על הנתינה שלהם. הכל מאד אישי ומאד גלוי. אם כי הרבה פעמים יש נכונות של תורמים או של חנויות לתרום צעצוע חדש, זהה לזה שמחפשים, בשל אופי הפרויקט והערכים העומדים מאחוריו, העדיפות היא למצוא את הצעצוע מאנשים פרטיים אשר מוכנים לתת אותו. ואכן, כיום שירלי מעריכה כי כ 90 אחוז מהצעצועים שניתנו היו מאנשים פרטיים ולא מחנויות.
אופי הפרויקט יוצר אתגרים לוגיסטיים לא פשוטים, ובראשם מתן מענה אישי ומדוייק תוך התנהלות מול המון גורמים. שירלי, יונת ועירית התמקדו כל אחת באספקט מרכזי של תפעול הפרויקט ולצידן כאמור מערך המתנדבות העצום וקהילת ממציאי וממציאות הצעצועים הישראלית. לצד התפעול השוטף ועבודת זיהוי וחיפוש הצעצועים, מבחינה לוגיסטית יונת כיום אחראית על נושא השינוע וההובלה ומנהלת מערך של עשרות נהגים מתנדבים אשר מסיעים את הצעצועים ליעדם. עירית אחראית בין השאר על היבטים של הפצת הפרויקט ותפעול אתר האינטרנט ועמוד הפייסבוק אשר מספר העוקבים והמעורבים בו כבר עבר את ה 3000 וממשיך לצמוח כל יום.


ההורים באופן מובן עסוקים מאד בשגרה, ביום יום במצב החדש שנכפה עליהם, העיסוק בדובונים עשוי להיתפס לעיתים, ובאופן מובן, כשולי, לא חשוב ובטוח לא דחוף לעומת שאר הנושאים.
בגלל שהפרויקט מבוסס על בקשות אישיות, יש צורך להביאו למודעות של משפחות המפונים כדי שיזמו בקשות, בימים הראשונים שירלי ניגשה למרכזי המפונים עם תג שם ושלט ומעט מאד אנשים פנו אליה. היא החלה ליזום מפגשים במרכזי המפונים, להפגש עם הילדות, הילדים וההורים ולהסביר להם על החשיבות של הדבר הלכאורה כל כך קטן הזה, הדובי שנשאר מאחור.
כמטפלת עם נסיון רב בעבודה עם ילדים ובשילוב משחק, שירלי מודעת היטב לפוטנציאל של צעצוע לשמירה על החוסן, לריפוי ולהתמודדות במצבים מורכבים. לילדות וילדים יש יכולת מופלאה לרקום מערכות יחסים עם צעצועים, וישנם צעצועים שהופכים לאובייקט חיוני, למרחב של תחושת בטחון, לחיבוק, לבכי, לשיתוף בסודות ובמשאלות. לשותפות וחברות אמיתית ומיוחדת, ללא שיפוטיות. הקשר הייחודי כל כך, בין ילד או ילדה לצעצוע, עשוי להיות כל כך עדין עד שלפעמים קל לא להבחין בו. גם הורים המודעים לחשיבות המשחק בצעצועים, לא תמיד מבינים את החיבור הייחודי לצעצוע ה"אחד".
הרבה פעמים התגובות הראשוניות הן קרירות. במרכזי המפונים הורים רבים הודו לשירלי בנימוס ואמרו לה שאין צורך כי "הגיעו למרכז המון תרומות של צעצועים". הורים רבים ממהרים לענות כי "הילד שלי לא משחק בבובות" או "הילדה שלי כבר גדולה". במרכזים בהם הגיעו גם דובים או בובות רכות, הם נשארים הרבה פעמים בסוף היום במשחקיות ולא משוייכים לילד או ילדה ספציפיים.
ההורים באופן מובן עסוקים מאד בשגרה, ביום יום במצב החדש שנכפה עליהם, העיסוק בדובונים עשוי להיתפס לעיתים, ובאופן מובן, כשולי, לא חשוב ובטוח לא דחוף לעומת שאר הנושאים.
שירלי מקפידה לנהל את השיחות עם ההורים בנוכחות הילדים והילדות. כאשר היא מתארת למשפחות את החשיבות של ה"דובי", את הפוטנציאל ואת התפקיד של צעצוע מסוג זה בחיי הילדים, הרבה פעמים פתאום נוצצות העיניים של הילדה או הילד. הרבה ילדים מבינים רק במהלך השיחה שיש להם צעצוע כזה שאליו הם מתגעגעים, שאיתו הם מרגישים בטוחים. לפעמים ההורים, הילדות והילדים בכלל לא היו מודעים שיש להם "דובי". בשלב הזה מתחילה עבודת תיאור הצעצוע, חיפוש התמונות, ומערך המידענות והבילוש מתחיל לפעול עד למציאת הצעצוע המיוחל. החיפוש אחר הדובי הספציפי מחייב עבודה ישירה מול הילדות, הילדים והמשפחות. שירלי יושבת עם הילדים, שומעת את התיאורים, מחפשת יחד איתם בגוגל תמונות. התקשורת עם המשפחה נמשכת בשליחה של צילומים של הצעות עד שיש התאמה. עצם העיסוק האישי והישיר הוא בעל ערך רב. הילדים והילדות מרגישים שרוארים אותן ואותם, שיש מי שמבינה את הצרכים הרגשיים שלהם, אלה שכאמור פעמים רבות נחשבים ללא מאד קריטיים.
השלב הבא הוא שלב הנתינה, בעוד שבמרכז פועל מערך הנהגים המתנדבים לשינוע המתנות בין המשפחות ברמה היומיומית, לקהילות הרחוקות יותר מרוכזות המתנות, והצוות נוסע בעצמו למסור אותן.
הרבה ילדים מבינים רק במהלך השיחה שיש להם צעצוע כזה שאליו הם מתגעגעים, שאיתו הם מרגישים בטוחים, לפעמים ההורים, הילדות והילדים בכלל לא היו מודעים שיש להם "דובי".
לכל צעצוע הסיפור שלו
האופי הייחודי של הפרויקט, אשר כאמור לא עוסק בתרומה אלא בנתינה אישית וברזולוציה מאד גבוהה, יוצר המון מפגשים וסיפורים מרגשים, כמו גם סיטואציות מיוחדות שחורגות מעבר לתוכנית המקורית של המיזם. עקרון הנתינה האישית מקבל אצל הילדים והילדות פרשנויות מיוחדות, כמו למשל במקרה של מודעה שפורסמה בנוגע לשני אחים שמחפשים בובות של מריו ולואיג'י- במקרה זה פנתה לעירית אמא שאמרה שלבנה אין את הבובות לתת, אך הוא מעוניין לקנות את הבובות מכספו ולתת אותן במתנה.
סיפור נוסף שמדגיש את היקף הנכונות לעזור החורגת במקרה זה מעבר לגבולות הארץ, במקרה של ילדה מאופקים אשר לא הצליחה להרדם מאז הפינוי ללא הארנב הלבן שלה שנותר מאחור. האתגר במקרה זה היה כי בובת הארנב נקנתה בטיול משפחתי בכפר דייגים באמסטרדם. התפוצה הגדולה של רשת המתנדבות הגיעו עד הולנד, שם נמצא ארנב זהה ונשלח לארץ.
במקרים של ילדים עם צרכים מיוחדים, העוצמה של הקשר עם הצעצוע והתפקיד של הצעצוע בהרגעה וויסות עשויים להיות גדולים במיוחד, כמו במקרה של נערה בת 15 על הספקטרום האוטיסטי אשר התקשתה להרגע ללא בובת האנימה שלה שנשארה מאחור. במקרה זה בהפניה נעשתה על ידי הרופאה המטפלת של הנערה ובזמן לא ארוך מאד נמצאה בובה זהה. סיפור מרגש ומיוחד המזכיר את העובדה כי צעצועים אהובים מתיישנים ומקבלים אופי ספציפי, התרחש סביב משפחה מבארי אשר שלחו תמונה של הילדה עם דובי אהוב, בן שלושים שנים. במקרה כזה הסיכוי למצוא חלופה זהה הוא קטן מאד, ואחת מהמתנדבות, בובנאית במקצועה התגייסה ליצור דובי דומה על סמך תמונות. לדובי החדש נבחרו בקפידה חומרים ואפילו ננקטו כמה תהליכים כדי ליישן אותו כך שיראה דומה ככל שניתן למקור.

בפרויקט דובי מחפש חבר ניתנת לילדים וילדות הזדמנות לתת משהו ענק, שהוא שלהם, ובמידה רבה הם מבינים טוב יותר מכל אחד אחר גם את החשיבות שלו.
שלב הנתינה, גם הוא מיוחד מאד ולא דומה בשום אופן למסירה של תרומה, נדיבה ככל שתהיה. הנתינה היא כאמור אישית, לפחות עם מכתב ברכה מהמשפחה הנותנת, אבל לעיתים אפילו במפגש אישי. שירלי יונת ועירית מספרות על חיבורים מרגשים בין ילדים ממקומות ורקעים שונים ואפילו בין משפחות, שבמקרים מסוימים המשיכו לשמור על קשר גם לאחר המסירה.
לאופי הנתינה האישי בפרויקט יש ערך נוסף, דווקא עבור הילדות והילדים הנותנים. מתחילת המלחמה התגייסה כל החברה האזרחית בארץ לתרומה והתנדבות. כמעט כל אחת ואחד רצו לקחת חלק, לתת משהו, להתנדב, לתרום. לילדים וילדות במצבים כאלה יש לעיתים תחושה כאילו אין להם מה לתת- לילדים לרוב אין נכסים, המשאבים והכלים שלהם מוגבלים ואינם לחלוטין בשליטתם. בפרויקט דובי מחפש חבר ניתנת לילדים וילדות הזדמנות לתת משהו ענק, שהוא שלהם, ובמידה רבה הם מבינים טוב יותר מכל אחד אחר גם את החשיבות שלו.
מתחילת המלחמה הופיעו המון פרוייקטים ענקיים ומדהימים, בהיקפים עצומים של התנדבות ותרומות נדיבות העוסקים בפתרון לסוגיות בסיסיות וחיוניות. מול הפרויקטים הללו דובי מחפש חבר מהווה כמעט אנטי תזה. הפרויקט עוסק באינטימי, באחד, בספציפי, במתן מענה לצורך קטן, לכאורה, תוך התעמקות בפרטים. הפרויקט נוגע במקום שבו לא כל מה שחדש, גדול והרבה, הוא לחלוטין טוב יותר, מנקודת מבט שאופיינית לילדים, ונעלמת הרבה פעמים מעיניי המבוגרים.
"חָלְפוּ שָׁבוּעוֹת, וְהָאַרְנָב הַקָּטָן הִתְיַשֵּׁן וְהִתְרַפֵּט מְאֹד, אֲבָל הַיֶּלֶד אָהַב אוֹתוֹ בְּאוֹתָהּ מִדָּה. הוּא אָהַב אוֹתוֹ כָּל כָּךְ שֶׁמֵּרַב אָהֲבָה הַשָּׂפָם שֶׁל הָאַרְנָב נָשַׁר, וְהַבִּטְנָה הַוְּרֻדָּה שֶׁל אָזְנָיו הֶאֱפִירָה, וְהַכְּתָמִים הַחוּמִים שֶׁלּוֹ דָּהוּ. הוּא גַּם הִתְחִיל לְאַבֵּד צוּרָה וּכְבָר בְּקֹשִׁי נִרְאֶה כְּמוֹ אַרְנָב. אֲבָל לֹא בְּעֵינַי הַיֶּלֶד "
ארנב הקטיפה, או: איך צעצועים נעשים אמיתיים. 1922, מאת: מרג'רי ויליאמס. איורים: דון דיילי. הוצאת ידיעות אחרונות.

שירלי בל ברק היא מרפאה בעיסוק לילדים ונוער בעלת נסיון של כ23 שנים בתחום. שירלי היא ממציאת צעצועים ומלמדת בתוכנית להמצאת צעצועים.
יונת ליס בעלת ניסיון עשיר בהוראה באמצעות משחקים במסגרות שונות בארץ ובעולם, ופעילה בתחום הסיוע למדינות עניות, כולל פיתוח קורסים רגישי-תרבות ומבוססי משחק.
עירית אביר היא ארכיטקטית העוסקת בתכנון אדריכלי ובהוראה, ובמקביל בעיצוב ואיור. בוגרת התכנית למוזיאולוגיה ואוצרות, ואוצרת תערוכות שונות.
שלושתן בוגרות התוכנית להמצאת צעצועים בשנקר וקשורות לעולם הצעצועים בדרכים שונות. לצידן פועל מערך ענק של מתנדבות, עוקבים, נהגות ו"בלשי דובים" המסייעים ומסייעות בזיהוי הצעצועים, הפצת הבקשות, מציאת השידוכים, השינוע והפגשת הילדות והילדים עם הצעצועים שכל כך חשובים להן ולהם.
כיום דובי מחפש חבר ממשיך לגדול ולהתפתח, בהשראתו נרקם בימים אלו פרויקט גדול שיעשה בשיתוף עם ה TOY MOVEMENT, אשר יושק בקרוב.
Comments