משנים את כללי המשחק

בין הטיעונים הרבים כנגד ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלת ישראל, חוזרים על עצמם משפטים כגון 'שינוי כללי המשחק', או 'שינוי החוקים תוך כדי משחק'. לכאורה, מדובר במטאפורה המקבילה בין נושאים מעולמות רחוקים- עולם הדמוקרטיה ועולם המשחק. בעוד שעולמות הממשל ושיטות המשטר נחשבים לתחומים רציניים ורבי משמעות ואילו עולם המשחק, נחשב לרוב כנושא קליל הקשור לבידור ולפנאי, הדמיון בין המכניקה והדינמיקה של הדמוקרטיה לאלו של המשחק, מראה כי מדובר ביותר מאשר מטאפורה.

בבסיס הדמיון בין עולם המשחקים לעולם שיטות המשטר, ובמיוחד השיטה הדמוקרטית, נמצא העיקרון של הסכמה על מסגרת חוקים וכללים מדומיינים, היוצרים מרחב המאפשר יריבות ותחרות בין כוחות ואינטרסים שונים, ללא אלימות ותוך שמירה על זכויות בסיסיות של כלל המשתתפים. הוראות המשחק הן, אם תרצו, החוקה- המסגרת הקובעת את גבולות הגזרה שאינם ניתנים לשינוי. הפעילות המשחקית, כמו הדינמיקה הדמוקרטית, מתרחשים בתוך גבולות אלו. כמו במשחק, גם בשיטה הדמוקרטית, שינוי החוקים תוך כדי תנועה שובר את המסגרת ולמעשה מחריב את המערכת.

בבסיס הדמיון בין עולם המשחקים לעולם שיטות המשטר, ובמיוחד השיטה הדמוקרטית, נמצא העיקרון של הסכמה על מסגרת חוקים וכללים מדומיינים, היוצרים מרחב המאפשר יריבות ותחרות בין כוחות ואינטרסים שונים ללא אלימות ותוך שמירה על זכויות בסיסיות של כלל המשתתפים.

דמוקרטיה מוצלחת נשענת על קביעת כללים המבטיחים סיכוי שווה לכל האזרחים. באופן דומה, מערכת החוקים של משחק מוצלח מסדירה את האינטראקציות בין השחקנים לצורך יצירת סביבה הוגנת ותחרותית. למעשה, הצלחתם של משחקים רבים נמדדת באופן בו הם מאפשרים סיכויים דומים לשחקנים השונים, וכן באופן בו סיכויים אלו נשמרים במהלך המשחק. בעוד שבחברות דמוקרטיות קיימים מנגנונים רבים לאיזון בין סיכויי ההצלחה והמימוש העצמי של הפרטים, במקרה של משחק, אחת הדרכים לאזן בין הסיכויים של שחקנים מיומנים לחדשים היא על ידי הכנסת מנגנונים המבוססים על אקראיות ומזל.

אלמנט נוסף האופייני למשחקים ולדמוקרטיה הוא האיזון העדין בין יריבות לבין שיתוף פעולה. במרבית המשחקים קיים באופן מובנה גורם תחרותי בין השחקנים, עצם פעולת המשחק מהווה למעשה שיתוף פעולה בין יריבים במטרה משותפת שכולם ישתתפו ויהנו מהמשחק, ללא קשר למי ינצח או יפסיד. בדומה- מטרת העל של דמוקרטיה תקינה היא שיתוף ורווחת כל הגורמים. בעוד שמפלגות פוליטיות מתחרות על השלטון, בדמוקרטיה תקינה הן גם משתפות פעולה כדי לעצב מדיניות לטובת הכלל. בסוגים מסוימים של משחקים, כמו משחקי אסטרטגיה, מעבר לעצם שיתוף הפעולה במשחק עצמו- לצד התחרות, השחקנים לפעמים יוצרים בריתות או צוותים כדי להשיג מטרות משותפות. כמו בדמוקרטיה, משחקים מסוג זה מאפשרים תכנון של אסטרטגיות, טקטיקות הונאה ואפילו ספינים, והכל במסגרת כללי המשחק.

במרבית המשחקים קיים באופן מובנה גורם תחרותי בין השחקנים, עצם פעולת המשחק מהווה למעשה שיתוף פעולה בין יריבים במטרה משותפת שכולם ישתתפו ויהנו מהמשחק, ללא קשר למי ינצח או יפסיד. בדומה- מטרת העל של דמוקרטיה תקינה היא שיתוף ורווחת כל הגורמים

לשחק בדמוקרטיה, לזכות בדיקטטורה

מלבד הדמיון הבסיסי בין דמוקרטיה למשחק, פוליטיקה ושיטות ממשל מהוות גם תמה פופולרית כנושא למשחקים. משחקים העוסקים בפוליטיקה או ממשל משתמשים במורכבות ובעדינות של מערכות שלטוניות, בדינמיקה והאסטרטגיה של הפוליטיקה וכן באירועים מכוננים מההיסטוריה בשילוב מנגנונים משחקיים.

המשחק Democracy: Majority Rules של הממציא מארק ריין (Mark Rein-Hagen) עוסק באחד היסודות הבסיסיים והמכוננים ביותר במשטר דמוקרטי- קמפיין הבחירות של המועמדים. המשחק שיצא לאור בשנת 2012 מבוסס על התחכום האסטרטגי של פוליטיקת הקמפיינים הכולל יצירת בריתות, תמרון יריבים, בניית קונצנזוס, הקמת קואליציות ואפילו ספינים, תחבולות מלוכלכות וזריקת בוץ. כל אלו מתורגמים למשחק בו השחקנים משחקים בתפקיד פעילים פוליטיים המנסים לקדם את המועמד שלהם לתפקיד הגבוה ביותר ולנצח בבחירות.

כשהדמוקרטיה מסכנת את עצמה

בעוד שדמוקרטיה קשורה בדרך כלל לעקרונות של חופש, שוויון ושלטון העם, היא אינה חסינה מפני מניפולציות וניצול של בעלי נטיות פשיסטיות. למעשה, אחת מנקודות התורפה של השיטה הדמוקרטית היא כי העקרון שמותר להביע כל דעה ושכל אחד יכול לבחור ולהבחר, חושף את השיטה הדמוקרטית לעלייתם של כוחות לא ליברליים, כאלה שבאופן פרדוקסלי עשויים לאיים על הדמוקרטיה עצמה.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לעלייתו של משטר פשיסטי באמצעים דמוקרטיים היא כמובן עלייתם של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית בגרמניה במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת. על המתח העומד בבסיס האירוע הזה מבוסס המשחק החברתי "Secret Hitler" שהומצא בשנת 2016 על ידי מקס טמקין, מייק בוקסלייטר וטומי מרנג'ס (Max Temkin, Mike Boxleiter, Tommy Maranges). סיפור המשחק מתרחש בהקשר של תככים פוליטיים במהלך עליית הפשיזם בגרמניה של שנות ה-30.

במשחק היטלר הסודי, השחקנים מחולקים לשתי קבוצות: ליברלים ופשיסטים. הליברלים שואפים להעביר מדיניות ליברלית ולזהות ולחסל את היטלר הסודי, בעוד שהפשיסטים שואפים להעביר מדיניות פשיסטית ולעזור לשחקן היטלר לעלות לשלטון.

בתחילת המשחק, השחקנים מקבלים כרטיסי תפקיד סודיים המזהים אותם כליבלים, פשיסטים או היטלר הסודי. הפשיסטים מכירים את זהותו של זה, כולל מיהו היטלר, אבל הליברלים נמצאים באי ודאות.

במהלך המשחק השחקנים מנסים להסיק את ההשתייכות הפוליטית של אחרים. הליברלים חייבים לעבוד יחד כדי לזהות ולחסל את היטלר הסודי, בעוד שהפשיסטים מנסים לקדם את סדר היום שלהם מבלי לחשוף את עצמם. המשחק החברתי והאסטרטגי ידוע בזכות אווירת המתח והחשדנות שהוא יוצר וההומור האפל על רקע האירועים ההיסטוריים עליהם הוא מתבסס.

"היטלר הסודי" ממחיש בצורה חיה כיצד התהליך הדמוקרטי יכול להוביל מבלי משים לעליית משטר פשיסטי, לעומתו, המשחק"1989: Dawn of Freedom" מציג תזכורת לנרטיב הפוך. המשחק שעוצב על ידי טד טורגרסון וג'ייסון מתיוס (Ted Torgerson, Jason Matthews) ופורסם בשנת 2012 מתרחש במזרח אירופה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, תקופה של שינויים פוליטיים משמעותיים בסימן הפיכתם של משטרים קומוניסטיים לכדי חברות ליברליות ודמוקרטיות יותר.

המטרה העיקרית של המשחק, המונע על ידי קלפים המייצגים אירועים היסטוריים, היא להשיג השפעה ושליטה על מדינות שונות במזרח אירופה בתקופת המהפך הפוליטי הדרמטי. השחקנים מדמים פלגים פוליטיים שונים, כולל תנועות קומוניסטיות ומתנגדי משטר. המשחק משקף את הדינמיקה הפוליטית של אותה תקופה, שבה המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה התמודדו עם התנגדות גוברת מצד תנועות מתנגדים ודרישות לרפורמות דמוקרטיות.

מלבד היותו של המשחק תזכורת לסכנה במקרה בו דמוקרטיה קורסת, הוא גם דוגמה נהדרת ליכולת של משחקים לייצר עולם, אפילו כאוטי וחסר חוקים, על ידי מערכת סדורה ומוסכמת של כללים וחוקים המחייבים את כל המשתתפים.

כשהשחיתות משתלטת

תסריט האימים בקריסה של דמוקרטיה הוא השתלטות של בעלי אינטרסים על מוקדי הכח, דבר המוביל לשחיתות, חוסר יציבות, חוסר שוויון ולרוב גם שימוש בצבא לדיכוי העם והתערבות של מדינות זרות.

בעוד ששחיתות וכאוס הם נושאים מפחידים ורציניים, הם גם נושא טוב ליצירת מתח, דרמה והומור כמו למשל במשחק חונטה "Junta" שהומצא על ידי וינסנט טסאו (Vincent Tsao) בשנת 1978.

חונטה הוא משחק לוח המדמה את התככים הפוליטיים ומאבקי הכוח של רפובליקת בננות בדיונית באמריקה הלטינית. סיפור המשחק מתרחש בעיצומה של דיקטטורה צבאית, והשחקנים מדמים תפקידים של חברים שונים במשפחת חונטה שלטת, המתחרים על שליטה ועושר במדינה.

המטרה העיקרית של המשחק היא לצבור עושר רב ככל האפשר על ידי מניפולציה ושליטה במשאבים שונים, כגון סיוע חוץ, מיסים ועסקים, תוך התמודדות עם האיום המתמיד של התנקשות.

המשחק בנוי מסבבים של משא ומתן ובגידות. שחקנים חייבים ליצור בריתות עם אחרים כדי להשיג את מטרותיהם, אך בריתות אלו הן לרוב קצרות מועד.

אחד ההיבטים הדרמטיים ביותר של המשחק הוא שלב ההפיכה. שחקנים יכולים לקיים הפיכות נגד חברים אחרים בחונטה כדי לתפוס את הנכסים והכוח שלהם. הפיכות מוצלחות יכולות לשנות באופן דרמטי את מאזן הכוחות במשחק.

חונטה הוא משחק בעל אופי כאוטי והומוריסטי, שבו בריתות נוצרות ונשברות כהרף עין. מלבד היותו תזכורת לסכנה במקרה בו דמוקרטיה קורסת, הוא גם דוגמה נהדרת ליכולת של משחקים לייצר עולם, אפילו כאוטי וחסר חוקים, על ידי מערכת סדורה ומוסכמת של כללים וחוקים המחייבים את כל המשתתפים.

כשם ששינוי הכללים באמצע המשחק משבש את ההרמוניה של משחק לוח, לפגיעה בעקרונות הליבה של הדמוקרטיה יכולה להיות השלכות הרסניות בעולם האמיתי. הן במשחקים והן בחברות דמוקרטיות, קדושת הכללים היא הבסיס שבו כל השאר תלוי.

חיים שפיר, ממציא משחק הטאקי האגדי, נוהג לומר כי "משחק זו מסגרת המאפשרת לנהל יריבות ללא אלימות". ההגדרה המדויקת הזו מתמצתת את הדמיון בין משחק לבין דמוקרטיה. בעולם אידאלי, הדמוקרטיה מאפשרת השתתפות פעילה של כלל השחקנים, ביטוי של מגוון דעות ותפיסות עולם ומתן הזדמנות שווה ביריבות על האופן בו הדברים מתנהלים, וכל זאת ללא צורך בהפעלת אלימות. אולם, בשני המקרים, משחק ודמוקרטיה, חייב להתקיים תנאי בסיסי אחד- הסכמה משותפת על מערכת כללים. הסכמה זו היא הבסיס למשחקים מוצלחים ולחברות משגשגות והרמוניות.

כשם ששינוי הכללים באמצע משחק משבש את ההרמוניה, לפגיעה בעקרונות הליבה של הדמוקרטיה יכולות להיות השלכות הרסניות בעולם האמיתי. שימור העקרונות הדמוקרטיים ומניעת אנרכיה, פשיזם או דיקטטורה תלויים בעמידה איתנה בחוקים שנקבעו. הן במשחקים והן בחברות דמוקרטיות, קדושת הכללים היא הבסיס שבו כל השאר תלוי.